גרייטפול 59

מחר (11.1), ייפתח בפעם הרביעית פסטיבל הבלוז של ת"א שיימשך 4 ימים ב-20 מועדונים ובו יופיעו בין השאר לייזר לויד, דוד פרץ, איתי פרל, רותם בר אור, אריאל הורביץ, דני רובס, דן תורן, דה פז בנד. אחת ההופעות המסקרנות של הפסטיבל תתקיים בערב האחרון (שבת) ב-21:30, כשסגול 59 והרכב 'הארץ המובטחת' יבצעו על הבמה של קפה ביאליק את פרויקט הגרייטפול דד בעברית. לקראת ההופעה, הנה ראיון מרתק שערך ירון בן עמי (שמופיע בעצמו בפסטיבל -שישי, 21:30 בלבונטין7), עם סגול 59.

גרייטפול דד הם להקת האמריקנה האולטימטיבית. איך בכלל לוקחים שירים כאלה ומעבירים אותם לעברית?

שתי החלטות שקיבלתי בתחילת העבודה, השפיעו ועיצבו את כל האלבום. האחת היא לשמור ככל שאפשר על הפונטיקה של המילים, ביחוד בתוך המשפטים, כך שגם אוזן שמכירה את השירים במקורם תזהה שם משהו מוכר. ההחלטה השניה היא להעביר את התכנים "ישראליזציה" – לתרגם כך ששמות אנשים ושמות מקומות יהיו בעברית, ושכל הרפרנסים יהיו קשורים לישראל. שתי ההחלטות הללו עיצבו את אופי התרגומים.

כן, אבל למה בכלל לגשת לתרגם ז'אנר כל כך מקומי-ספציפי כמו אמריקנה?

קודם כל כי אני פשוט מאד אוהב את המוזיקה הזאת. מה שיפה ברוב השירים של הגרייטפול דד הוא שמצד אחד הם נורא ספציפיים – הם מדברים על מקומות קיימים ומאזכרים אירועים מאד מסוימים – ומצד שני יש הם מלאים במשמעויות ובהתייחסויות לנושאים קוסמיים כמו חיים ומוות, הצלחה וכשלון, הימורים. אלה נושאים והתייחסויות שיכולים לדבר בכל מקום אל כל אדם. מה שיפה בטקסטים של רוברט האנטר, שכל אחד יכול לקחת מהם משהו אחר, משהו שהוא רוצה לקחת. אתה יכול לקחת מאיזה שיר פשוט את הסיפור הספציפי על בנאדם במערב הפרוע, או לקחת ממנו משמעות אנושית עמוקה. ושפע האפשרויות הזה הוא בדיוק מה שכל כך יפה בשירים האלה.

%d7%a1%d7%92%d7%95%d7%9c-59-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%91%d7%98%d7%97%d7%aa-jpg-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%a8%d7%a1%d7%a0%d7%95

צילום: חיים קרסנו

הפן השני של הגרייטפול דד הוא פסיכדליה פרועה. אבל אתה בחרת ללכת דווקא על הצד של האמריקנה. למה?

האמת היא שהסיבה פרוזאית לגמרי: כשניגשתי לתרגם, בחרתי מראש את השירים שכבר משמיעה ראשונה ראיתי שאוכל לתרגם אותם כמו שאני רוצה. מטבע הדברים, אלה הם השירים שהמבנה שלהם יותר מרובע וקבוע, כמו בלדה או כמו בלוז, ופחות הסאגות הפסיכדליות הארוכות והמפותלות שמאד קשה לתרגם.

גרייטפול דד הם לא רק סגנון כתיבה, הם גם צורת נגינה ותפישה מוזיקלית, שמפרקת את השירים ובונה אותם מחדש בכל ביצוע. ההרכב שלך גם נוהג כך?

אנחנו לא הצהרנו שאנחנו להקת ג'אמים פסיכדליים. אבל יחד עם זאת אני כן שם לב שהשירים משתנים מהופעה להופעה. אנחנו כן נכנסים לאלתורים בתוך השירים, וזה הולך ומתפתח לאט-לאט עם כל הופעה. זו התפתחות טבעית, שמתרחשת ככל שאנחנו מכירים יותר אחד את השני כנגנים. יש הופעה ששיר כזה או אחר לוקח ארבע דקות, ובהופעה אחרת הוא יכול להימשך שבע או תשע דקות. אז אמנם לא שמנו לעצמנו מטרה לפתוח ג'אמים פסיכדליים ארוכים, אבל זה פשוט קורה.

איך מגיב הקהל בארץ לפרוייקט של מוזיקה כל כך אמריקאית ברוחה?

תראה, הגרייטפול דד אף פעם לא היו מאד-מאד פופולאריים בישראל, כמו הרבה להקות אמריקנה אחרות שלא תפסו פה. יש את הגרעין הקשה של ישראלים חובבי דד, שבאים להרבה הופעות ואנחנו חוזרים ורואים אותם. יש גם גרעין של יהודים אמריקאים, שגם הם באים הרבה. ויש כאלה שמגיעים להופעות מתוך סקרנות ובאים אחרי ההופעה ואומרים – לא כל כך היכרנו את המוזיקה מקודם, אבל זה נשמע לנו יפה ואנחנו מתכוונים לחקור את זה.

ולכן אתה ממשיך לתרגם ולהקליט שירי גרייטפול דד גם אחרי שהתקליט יצא?

האמת היא שלא תכננתי שזה יהיה פרוייקט מתמשך. לא ידעתי שככה יהיה. למעשה, מאז שיצא לאור האלבום הראשון, עלו לאוויר כבר שישה שירים שהקלטתי אחר כך. אז מתברר שזה כן פרוייקט מתמשך. מצד אחד, התגובות עוררו בי רצון להמשיך, ומצד שני בכל פעם אני מגלה עוד שיר שמדליק אותי ובא לי לעשות לו גרסה. אז אמנם לא תכננתי שזה יתמשך, אבל כיף לי לעשות את זה וכיף לי להמשיך עם זה.

אתה בעצם בא משדה מאד שונה – שדה של ראפ והיפ-הופ. אתה מרגיש שאתה מביא אתך לפרוייקט משהו מן ההיפ הופ?

כן, מבחינה מילולית. בתור ראפר אתה כל הזמן מתעסק במילים ובטכסטים: אתה כל הזמן מנסה למצוא את המילה הכי נכונה, את המטפורה הכי קולעת. להיות ראפר זאת התעסקות אובססיבית בטכסטים, ואת זה הבאתי לעיסוק בתרגום. וזה גם נתן לי נקודת מבט רעננה על השירים: נקודת מבט לא של מעריץ מסונוור. באתי על השירים טיפה מבחוץ, ואני חושב שזה עזר לי. מצד שני, אני חושב שלפחות בהתחלה הרגשתי הרבה חרדת קודש בחומרים האלה, שאין כל כך בהיפ-הופ. בהיפ-הופ אתה אומר משהו שנותן אימפקט חזק ואחר כך מתפוגג באוויר. לעומת זאת, בעיסוק בחומרים של הדד מול הקהל יש איזו תחושה של חרדת קודש – אלה טקסטים קאנונים, שאנשים גדלו עליהם וחלקם ראו אותם מבוצעים מאות פעמים על במה, ואלה טקסטים מכוננים מבחינתם. לכן ניגשתי לזה מאד בזהירות.

דווקא מה שאתה אומר על ההיפ-הופ, על האימפקט שנוצר ומתפוגג, מזכיר את מה שאמר גרסיה על המוזיקה של הגרייטפול דד בהופעות: מנגנים אותה, ומיד היא חולפת, והעבר מתפוגג ונותר רק ההווה. %d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f

כן, אבל איך שהדד ראו את עצמם הוא עניין שונה לגמרי מאיך שראה אותם הקהל. בעיני המעריצים האובססיביים המוזיקה של הדד לא מתפוגג. הם אוספים הכל, כל הקלטה של הופעה. והם דשים בזה כמו שלומדים גמרא. גרסיה אמר על עצמו שהוא היה רוצה להיזכר כמוזיקאי מיומן, אבל הדד-הדז מעריצים אותו כמו רעבע.

ואיך אתה רוצה להיזכר?

אני לא מתעסק בזה. אני רוצה, כל עוד אני פה, לעשות את הכי טוב שאני יכול באותו רגע באותה שניה עם המשאבים והאנרגיות שיש לי. כל השאר טפשי. אנחנו צריכים להיות ברגע, ובו ברגע לעשות הכי טוב.

לאלבום הייתה הצלחה מפתיעה בחו"ל, וההרכב גם יצא להופעות בחו"ל. איך מגיב קהל לא-ישראלי לגרסאות עבריות של להקת אמריקנה?

נכון, לפני שנה הייתי בסיבוב בארה"ב, והופענו בשמונה ערים. בעוד חודשיים אנחנו שוב נוסעים. האמת היא שהקהל שם נע בין סקרנות, השתוממות ועונג. מי שהכיר את הפרוייקט לפני ההופעה וכבר שמע את האלבום, בא מחייך ורוקד ומביע הערכה. מי שהגיע להופעה מבלי להכיר את האלבום – בחצי השעה הראשונה זה נשמע לו מוזר, אבל כשהם מבינים מה ניסיתי לעשות, הם בהחלט נכנסים לחוויה. אם לא שמעת את זה בהקלטה לפני כן, לא קל להתחבר לשירים בשפה שאתה לכל היותר חצי מבין. אבל יש כאלה שנורא מתרגשים מזה. אני חושב שאחרי כמה דקות כולם מתחממים לרעיון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s