מוזיקה היא פצע

גיא טנא

אלבום הסולו השלישי של אביב גדג' יצא לקול תרועות רמות שהכתירו אותו במחמאות נדיבות שנעו בין "פלא" לבין "האלבום הטוב של השנה" וכיוצא באלה. לעתים, כתיבה מאוחרת גם אם לפני ההשקה, מעניקה שהות לפרספקטיבה נכוחה יותר.

אז אולי לא "פלא" ובוודאי שלשנה נותרו עוד אי אלו הפתעות בחובה אך דבר אחד בטוח: גדג' הופך, מאלבום לאלבום ומגלגול של חבר בלהקת אלג'יר אל גלגול של סולן, לאחד הקולות הייחודיים והמשפיעים במוסיקה הישראלית הקרויה בשם "אינדי" והמקדשת את משמעות היצירה באשר היא יצירה וביטוי אישי.

לאחר שיר הפתיחה הסוחף והאמוני-משהו "פקח את עיניך" בו גדג' מנסה להעיר אותנו ואת עצמו, קודם כל את עצמו , אל מקום מואר ואמיתי (כמה יפים וראשוניים צירופי המילים "פקח את עיניך"  ו"רוץ הביתה"), מגיע "כאבי גדילה", אחד השירים הנוגעים והמרגשים ביותר של העת האחרונה.

לצד גדג׳ בגיטרה אקוסטית ושירה מנגנים בין השאר בנו הנדלר, רון בונקר, שלומי שבן, גליה חי, מאיה בלזיצמן וסלעית להב כאשר קולותיהן של רות דולורס וייס, הילה רוח רננה נאמן ומאיה בלזיצמן מלוות את השיר האוורירי וארוך הנשימה הזה שכולל, במידה מסוימת של אירוניה עצובה את מה שנראה כמוטו באלבום הזה: "רק עוד קצת כאבי גדילה אלה רק דמעות שמחה".

כמו ב"פקח את עיניך" גם "מעין" מציג בפני גדג' בוגר יותר, זה שאינו נרתע מסאונד עשיר יותר, חם יותר, יש שיגידו, מסחרי יותר. חבורת הנגנים המשובחת בליווי הנגנים הקאמרים בעיבוד של מאיה בלזיצמן מוציאים תחת ידם מוסיקליות שעוטפת את הטקסט של גדג' ומעניקה לו את הנביעה השוטפת של רגש ואמונה בהם עוסק השיר.

%d7%92%d7%93%d7%92

צילום: אלעד דבי

ועם כל זה, מה עוד אפשר להגיד על טקסט מושלם שכזה:

"מי מחזיר את הים אל החוף?
מי מדליק את האור?
מי יישאר כדי לספר?
מי יישאר?
האם הכל באמת תלוי באמונה?
האם יש יופי חבוי ונסתר בכל דבר?
האם יצר האדם רע מנעוריו?

למה העגל רץ אל הלהב?
למה השמש עליזה?
אין עננים והפרחים פורחים
אין עננים והפרחים פורחים
דם דובדבן ושרף אורנים.

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?
אמא האם את עוד אוהבת אותי?
האם את עוד אוהבת אותי?

האם המסיכה היא הפרצוף האמיתי?
המסיכה היא הפרצוף האמיתי
למה האמת נשארת במקום
אבל השקר תמיד נשאר חופשי?
לאן הולכים ומה עושים עם כאלה כיסופים?

אלוהים האם אהבה היא אובדן?
אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?
האם גם לי מגיעה אהבה?
האם גם ללב מלאכותי יש נפש תאומה?

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?
אמא האם את עוד אוהבת אותי?
האם את עוד אוהבת אותי?"

שיר הנושא של האלבום ,"שרף אורנים", נושא כבר בשמו צמיחה ודימום, שריפה ומחטים, נזילה והתקשות והוא מתפתח ליצירה שזועקת אל האם, אל האלוהים, אל האמת הנסתרת. נפלא, נפלא, נפלא.

מיד לאחר מכן, השרף הופך ב"נשמות מנייר" לשרף פלסטיק והכיסופים לנשמה מנייר. גדג' מוכיח את המציאות הסינתטית העכשווית, יוצא בזעם כנגד  המצלמות שהורגות מהר יותר מרובים ויחד עם הגיטרה החשמלית של רון בונקר והתופים של גדי פטר מתקיף באופק המיוחד של הרוק שלו, אם תרצו, רוקגדג'.

"כל החומות הגבוהות" הוא חוליה נוספת בשרשרת העשירה של רגשות מוחצנים, בהם חרדות, חששות, ספקות, תקוות שמניח גדג' לעיני כל. גדג' "מדבר עם המתים", משקר אמיתות ומבקש בצורה מצמררת "תן לי מחסה מהקור", אולי מאלוהים, אולי ממישהו/ משהו שונה. גדג' מרגיש עצמו כנח בתיבה על מים זועפים וממתין, ללא הרבה תוחלת, לכך שייכלו המים והחוף יתגלה לעיניו.

תפוס כפי יכולתך
תפוס גם לפעם הבאה
בוא היום, תחזור מחר
הכל יהיה אותו דבר
תפאורה מקרטון
מחיאות כפיים מוקלטות
לפעמים קהי חושים
כמעט תמיד על סף דמעות
הקול שלך מעוות
הפנים מטושטשות

"הופ !" הוא חוליה יוצאת דופן באלבום של גדג': לא מדובר בטקסט הביקורתי שמתנער מן המדמנה המסחרית והתחרותית בה אנו מתנהלים אלא בעיקר בפורמט המוסיקלי: עם כלי ההקשה של ארז מונק והגיטרה השורטת (אפשר לכתוב "מנסרת"?..) של בונקר, גדג' מעמיד כאן תמרור אזהרה בוטה, קצבי, כמעט שבטי בפני כולנו, תמרור שישרוד בתודעה לא מעט שנים. אהבתי מאד גם את העוצמה של "בכל גן עדן יש נחש" בו שוב מודגשת היכולת של גדג' ליצור תחושות מורכבות ועזות בדרך שאינה מתחכמת ומישירה אל כל מאזין מבט חודר לאוזן וללב.

עם שירים כמו "שקטה כמו מים" ו"מוזיקה היא פצע" חוזר גדג' לפרסונה המוכרת יותר שלו, של הטרובדור הנוגה שמתנה ייסוריו וייסורינו לאור ירח חיוור ומנפיק אמיתות מתוך כאבו ואומנותו. הרי "מוזיקה היא פצע שדוקר בלי אבחנה".

כמו שי צברי ב"תפילת הדרך" שלו, בוחר גדג' לסיים את אלבומו באמירה שמהדהדת לתפילה המקורית. בניגוד לצברי, גדג' יוצא מ"בשנתי ובקומי" למחוז עצמאי מן התפילה בעוד הראשון יצר נוסח משלו. גם כאן וגם שם, הדרך מורגשת- אם בברקים וברעמים, אם בבס דומיננטי, אם בתחושה של גורל מפעם ומזמן משהו אמיתי. או כמעט אמיתי.

ולעתים עדיף לא לסכם אלא פשוט להמליץ. 

תגובה אחת ל-“מוזיקה היא פצע

  1. כתבת יפה. רק שני תיקונים קטנים: תן לי מחסה מהקור, ומוזיקה היאנ פצע שדוקר בלי הבחנה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s