עד החתונה זה יעבור

גיא טנא

סיון מור גולדמן, במאית קולנוע שחלתה והחלימה ממחלת הסרטן, מוציאה את "לא זימנתי רעמים"- אלבום בכורה בהפקת יהוא ירון שהיווה את הפסקול לסרטה הדוקומנטרי "עד החתונה זה יעבור".

בטקסטים פיוטיים ומלאי דמיון ובלחנים רכים מניחה מור-גולדמן מצע עשיר לשירה ממחוזות אפרת בן צור פינת ג'ואנה ניוסום פינת ביורק, ויחד עם ההפקה הרגישה אך הדומיננטית של ירון, מתקבל כאן אלבום יוצא דופן. הבחירה ב"החול דולף" לשיר הפתיחה של האלבום מעוררת בי מיד אסוציאציה לשעון חול אשר סיומו מתלווה בעולמה של צעירה שרואה לנגד עיניה אובדן קול, דימום לב וקץ לשמש ולירח בד בבד עם יום נוסף ואדיש למכאובים. מור-גולדמן מרעידה את קולה ואני רועד עמה.

"עוגיות וכוס חלב", שיר הנושא של הסרט בו דובר בפתיחה, מביא לביטוי מקסימלי את הסאונד הקודר של יהוא ירון שאל מול העוצמה המתעתעת של היוצרת. "פסי רכבת, הם מובילים לישועה קצרה/ אחר כך אחזור לקרב עם עוגיות וכוס חלב" שרה מור-גולדמן ואין לדעת אם מתואר כאן סדר היום האכזרי של התמודדות עם הסרטן אם לאו . בכל מקרה, מדובר בפצע מדמם שנושא עמו התמודדות לחיים ולמוות.

אולי בעקבות החידה הפילוסופית הידועה של ג'ורג' ברקלי ואולי לא, שרה מור-גולדמן ב"היער שבי" על עץ נופל ועל המתח שבין בדידות לזוגיות, בין נפילה לפעולה והשירה הדקה והרועדת שלה מצמררת כל פעם מחדש.

ב"מר השמש" שרה היוצרת הייחודית הזו מנקודת מבט סבילה: ללא "נפש קטנה גולה", היא שרה על גופה טריה, על ממשות חלופית, על קול שנדם ודווקא בשיר המר הזה, הפסנתר האורח של עדי רנרט עושה פלאות ומעורר נישה אופטימית זעירה בלב היצירה המורכבת והקשה הזו. סיון מור

ב"בור", השיר ממנו הציטוט "לא זימנתי רעמים" שהקנה לאלבום את שמו, מחזקת מור-גולדמן את היסוד המיסטי אל מול הכאב והפחד ויהוא ירון, שרק לפני מספר שנים תירגם,עיבד וביצע מחדש את Dirt in the Ground של טום וייטס מעניק לשיר סאונד אפל, אוונגרדי, גם בעזרת צליל מונוטני ומעיק.

תחושה מסוימת של שחרור ניכרת ב"שריר קטן ליד העין": "גם החלטות קטנות, גדולות/ מתחילות בשריר קטן ליד העין". המוות עדיין נוכח ובגדול אולם המרכז כאן הוא בעשייה, בפעולה, באומץ. הסאונד מעט רך יותר והתחושה, שונה. גם ב"נח" , הנוסחה דומה אבל תחושת הקתרזיס קיימת לכל אורך השיר. הסמל של המבול המטהר והמוחק נדמה טבעי ואורגני לקראת סוף האלבום והכאב הולך ומזדכך.

גם בשיר הנועל את האלבום, "כיפור", מציגה מור-גולדמן לראווה את כשרונה במילה הכתובה בצוותא עם כאביה. "יום אחד השקט יינשא על זרי דפנה" היא מייחלת/מבטיחה והגיטרה של שי לווינשטיין מנסרת את הייסורים, מתווה דרך למחר טוב יותר.

רותם אור, עידו מימון, נעם רותם, נועה בנתור, "שליחי הבלוז", זהר וגנר – כל היוצרים הללו הוציאו אלבומים בשנים האחרונות שהתמודדו וסיפרו את סיפור מחלת הסרטן כפי שנגעה והלמה בחייהם. המגמה הזו מבורכת וממשיכה באופן ישיר את מגמת ההתבגרות והאותנטיות של המוסיקה המקומית. אין לי ספק שהאלבום של מור-גולדמן הוא מהיצירות האישיות המשובחות של העת האחרונה והוא שופך אור כחול-אפור על אחד מהאתגרים הכבדים של האדם המודרני. מומלץ, מומלץ ושוב פעם מומלץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s