אפריקה שלו

גיא טנא

ביקורת ויניל ראשונה עבורי תעסוק בפרויקט סולו שישי לגלעד כהנא, אחד מהיוצרים הייחודיים והמשמעותיים בדור האחרון, שיוצא לאוויר המנוכר בעולמו המורכב של האיש.

"זה לא הארדקור

אין סיבה למחוא כפיים

כולם עצמו עיניים

אין כזה דבר גבעתיים

כואב מאוד כואב כפליים

מעמד ביניים"

כהנא ממשיך להתנסות, על עצמו ועלינו המאזינים. מצד אחד הסאונד של ג'ירפות ושל The Walking Man עדיין נוכח אבל בד בבד קיים ניסיון תמידי לחדש – בשפה, ביומיומיות, בזווית העקומה מול הקושי. אם ב"זה לא הארד קור" כהנא מתעסק בחברה הישראלית שמכסה את עיניה, ב"זה לא יספיק" ראש הממשלה בעצמו מוצב כמראה לחיים חסרי תוחלת.

ב"צמח הרותם" עם הילד שחר ארנסט, כהנא מציג קטע סוריאליסטי, עמום, לואו-פיי במתכוון, קטע שמציג מועקה שמתבלטת אל מול הקול הילדותי שמסרב להאמין בדיוק כמו המבוגר. במה? אתם תבחרו. ב"אשת חיל" הקרקסיות המרה של "ג'ירפות" יוצאת לאור וסיפור תשוקה ותאווה מוצג בחספוס ובניכור: "הם עברו עם הזקפה והרטיבות המלוחה אל החדר ליד

 נשכבו ליד הזקן שלה

I DON’T BELIEVE WE DO THIS

הוא לא שמע מה היא אמרה

הוא רק ניסה לשמר את הזקפה

בגיל כזה זה לא עניין של מה בכך" cover

שיר הנושא של האלבום , "אפריקה שלי" מציג גם מבט מפוכח על החברה הישראלית הכפופה אבל גם אמירה, זעירה אבל חשובה, שמזכירה את האנרגיות של "דפני דפני" מ"צריך לסגור הכל":

"אני כבר לא חושב

אודות זאב זאב

פשוט לוקח צעד

יד אחת פשוטה

יד אחת קפוצה

שוכח את הפחד"

עבור כהנא לשכוח את הפחד היא פעולה כמעט בלתי הגיונית. הוא כותב כי אדם שיבין מה זה להיות עבד לא יהיה לעולם אדון ונדמה שהגישה הלוחמנית הזו באה לידי ביטוי במאבק הכבשים הזה. ב"לכתוב שירה" כהנא לוקח צעד אחורה כדי לפנות את הפרונט למשורר שמעון אדף, מתראיין ומשוחח על היוצר שבו. "מי אני אהיה? זה לא מסוכן?" שואל אדף על היום בו יפסיק ליצור ומי אם לא כהנא, יוצר ואומן סדרתי שלא מפסיק להתנסות ולנסות מבין את החשש, או יותר נכון, החרדה הקיומית הזו.

ב Atem Lo Levad כהנא מציג דברים מנאומו של ברק אובמה, קלישאה לאחר קלישאה, בעוד שהמנגינה המלווה את הקטע, נעה בין צלילים ילדותיים ומגחיכים לבין קרן יער מרוממת, לכאורה ולא לכאורה של מתן פרנקל, שהרי עבור כהנא, אנחנו תמיד, ברמה מסויימת, לבדנו.

"כשפוטר היה מופתע בכל זאת

המנהל הזוטר המוביל ברווחיות בכל עשרים ושש המחלקות

מצד שני איש אפור כל כך היה שבחורף

נדרש להתאפר כדי שלא יעלם

תמיד בחגיגות יום ההולדת במחלקה העדיפו שלא לקרוא לו

אפילו לא טרחו לשקר כששכחו"

אהבתי מאד את "מפעל הנקניקיות" בו סיפור אנושי לא קצר ולא פשוט משתלב עם אנרגיה מוסיקלית חמה ועוטפת. התחברתי מאד לקטע הזה ונדמה שהחיבור עם יוסי מזרחי איש "הקולקטיב" מניב פירות טעימים ביותר. גם "אל תתני לו", בהשתתפות עדי אולמנסקי, הוא אחד מהטובים שבקטעי האלבום. משהו בקול ובשירה/דיבור המיוחדים של כהנא עם הטקסטים החריפים משתבח כאשר הלחן והעיבוד מחניפים לאוזן, דווקא בשל הניגוד והסתירה לכאורה.

אולי כתשובה, המשך ל"אני לא מאושר" שפתח את "לא כוחות" המעולה לפני שנתיים, מגיע "למה אתה חושב שאני מאושרת?" בהשתתפות תום דרום, והמבט הקבוע של כהנא על זוגיות, מבט של כמיהה מעורבת בדחייה, מקבל כאן ביטוי נוסף ומייגע במתכוון. ב It's Only Love עם אניה בוקשטיין, כהנא משחזר במידה רבה את שיתוף הפעולה עם מרינה מקסימיליאן מ"לא כוחות" בו קול גברי וקול נשי נראים לקוחים משני עולמות שונים לחלוטין,במקרה זה, עולם של ייאוש מול עולם של תקווה, חזק ביותר.

"נעמד על הגשר

צל מופיע על הכביש

האם יוכל לעוף?

להתאחד איתו, עם הכביש

החסרת פעימה בליבו

מזכירה שלא

יונים פורחות מטחנת הקמח אל נהר איילון

חוגגות בשלוליות שוקקות זחלים

אדי השתן כלואים תחת הגשר"

אך האם שני העולמות יוכלו להשתלב? כהנא מתייחס לעולמות הללו כ"שמן מים", שם השיר החותם את האלבום. "כאן זה לא גבעתיים" הוא שר ומזכיר את שיר הפתיחה. מהי גבעתיים? אולי זוגיות? אולי פרובנציאליות? אולי מוכרות? אולי אשלייה של כפריות?. כהנא בוחר בבלוז עגמומי ודכאוני לסיום האלבום ויחד עם יוסי מזרחי השניים מנגנים בכל הכלים, כולל בנג'וליילי שבזווית אחת, מראה שביב של תקווה, למרות שזה לא הארדקור.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s