בלזיצמן ואפרת ממשיכים הלאה

גיא טנא

צריך להקשיב בלופ לאלבום המשותף של אחת מנגניות האולפנים העסוקה ביותר במוסיקה הישראלית ושל המתופף מתן אפרת כדי להבין שהדרך שהמאזין יעבור יחד עם האומנים באלבום הזה אינה נפסקת לעולם. זה קורה כאשר סיום "כל מה שרציתי" החותם את האלבום מתחבר בסינכרון מדויק לתחילתו של Road Song הפותח. המילים של השיר הפותח אכן מושרות באנגלית, אך הן נכתבו ע"י היוצרת האורוגוואית קז'י שגם הלחינה, וצביקה לורבר, צביקה פורס בשבילכם…

Road Song הוא שיר רב קסם שנע על הציר שבין קאמריות ודרמטיות שמודגשת על ידי נגינת המיתרים של בלזיצמן לבין התיפוף הלא סטנדרטי של מתן אפרת. בעזרת ההפקה המוסיקלית וההכוונה של מתופף על ברוק הישראלי כמו רע מוכיח, נוצרת קונטרה לעדינות של הצ'לו ומוציא אותנו למסע שאחריתו לא ברורה אך קסמו ברור.

"מישהו", למילים של רחל שפירא ולחן של בלזיצמן, מחזיר אותנו לכתיבה שהייתה נהוגה כאן לפני ארבעים שנה, כאשר שפירא הייתה מהכותבות המבוקשות ביותר על ידי זמרות ויוצרות כמו חווה אלברשטיין ונורית גלרון. כתיבה פיוטית ואישית שלא הזניחה לחלוטין את העבר מבחינת היחס לטקסט אך פונה כל העת לכיוון האישי ונשי אינטימי. בלזיצמן שרה ברגישות רבה ואין ספק שהתקדמה מאד כמבצעת ואילו העיבוד וההפקה העשירים בכלי הקשה יוצרים עניין רב ומביאים למאזין שיר ייחודי שנע בין קצביות וכח למופנמות רכה.

צילום: גיל שני

צילום: גיל שני

"At last I am free I can hardly see in front of me" כתב רוברט וייאט בשירו הנפלא לפני למעלה שלושים שנה ולעומתו בלזיצמן ואפרת שרים במעין המנון מונוטוני שמזכיר שירי עבדים שחורים (ותודה ליהוא ירון שהביא למוסיקה הישראלית את ההשפעה הנפלאה הזו). בשורה "Free at last Oh Free at last great all mighty we are free at last " הם מביאים הרבה כח והרבה אמונה לכל אדם השואף קדימה ולמעלה, יופי של קטע.

"Move On" הוא אחד מהשירים האהובים עלי ביותר באלבום של בלזיצמן ואפרת. השילוב בין הצ'לו המהוקצע והמגוון והתיפוף המעט פופי מכין את הקרקע לבלדה שלכאורה עשויה להישמע מתקתקה מדי. אולי אפילו מזכירה מלודיות של Abba אך עדיין אותם סלעים שאין צורך שייפלו מטה ויפריעו לזרימה קדימה, כפי שנכתב בשיר, משתלבים היטב בתמת המסע של היוצרים ונשמעים טבעיים לחלוטין בקונספט של האלבום.

כאילו כמשקל נגד וגורם מאזן, מגיע Outside, שיר בו אהבה גדולה נתקלת ומלווה בניכור, קור וקושי. ההפקה של מוכיח מבריקה ויחד עם צמד היוצרים נוצרת כאן תערובת שלא נשמעת לנורמות וכללים מחייבים ומגבילים וסערת הכלים, הצלילים, הדגימות והשירה מרתקת וממגנטת.

אז כבר נכתב כאן שהשיר המסיים, "כל מה שרציתי", סוגר מעגל עם "Road Song ". נדמה שהנסיוניות היא חלק מהאני מאמין של האלבום הזה: לא רק שהשילוב בין התיפוף לצ'לו ככלים מובילים אינו שגרתי, אלא גם היחס להרמוניה, לעיבודים ולהפקה וכמובן לטקסטים מוביל ליצירת אלבום "בוטיק", למאזינים חושבים, סקרניים, סבלניים שיבואו על שכרם עם אחד האלבומים האינטיליגנטים ביותר שיצאו בזמן האחרון בארץ.

מופע מיוחד של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, עם שילוב מקורי ומרהיב של הצ'לו שלה והתופים האלקטרוניים שלו, שנשמעים כמו תזמורת שלמה. ביחד הם יוצרים שילוב של סאונדים עכשווים, לצד תשוקה אינסופית למוסיקה ולחקירה של מחוזות מוסיקליים חדשים.

מה שהחל כמופע שמבוסס ברובו על גרסאות כיסוי, הפך למופע מקורי ואקספרימנטלי שבו גם נולדו חלק מהשירים החדשים מהאלבום החדש. 

תגובה אחת ל-“בלזיצמן ואפרת ממשיכים הלאה

  1. השיר "At last I am free" הוא לא של רוברט ווייט. זה להיט של להקת הדיסקו Chic. השיר נכתב ע"י חברי הלהקה Bernard Edwards & Nile Rodgers. הקאבר הזה הוא אחת ההברקות היותר מפתיעות של ווייט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s