המשך יבוא…

לראשונה מאז נפתח הבלוג, עולה כאן משהו שלא בהכרח קשור במוזיקה, אבל הניסיון של גיא טנא מיודעינו כ"כ מלהיב וסוחף עד שהחלטתי פשוט לפרסם אותו גם כאן מחוץ לפייסבוק שם הוא נוצר במקור. מדובר בסיפור בהמשכים שכל פרק ממנו נכתב בידי מישהו אחר בשרשרת שעדיין נמשכת ברשת החברתית, כך שאנחנו עדיין לא יודעים לאן זה יגיע ואיך זה ייגמר. בינתיים, כבר 20 כותבים השתתפו בפרויקט ומעתה מדי יום (בשאיפה), נעלה פרק נוסף עד להודעה חדשה…את ההתחלה כמובן כתב גיא בעצמו. מי יודע, אולי עוד יצא מזה ספר:

"את הדרך דרומה התחיל באשמורת לילה ראשונה. איתרע מזלו ולא הייתה זו נסיעה מרגשת ומלאת אדרנלין לאירוע מכונן ומשמח כגון לידה, טיסה לחו"ל או זכייה בפיס, מסוג האירועים שאדם מקבל על עצמו בשמחה בגינם השכמה מוקדמת ונסיעה של שעתיים מהגליל לגוש דן או להפך. אדרבא, זו הייתה נסיעה מכוננת ועצובה, נסיעה לפרידה. היערות החוסים והמנחמים נעלמו חיש קל מסביבותיו של הכביש הריק והמעבר לכביש המהיר הגביר אצלו את רמת החרדה לקראת הבאות עד שבאופן לא הגיוני העיף את השאנסון הצרפתי המרגיע ששייט לו במרחב הרכב, פתח לרווחה את החלונות שזימנו צווחת רוח נמלטת מרכב הסטיישן היפני שטס במאה ארבעים קמ"ש, גישש אחרי "אלינור" של זהר, והגביר את הווליום לרמתו הגבוהה אי פעם שזכר שהגביר ,מתמסר לצלילים של עבר שאינו שלו ושרק למד להכיר ונדמה שמבעד לדמעות חרדתו הקפיצה הקולניות גם את המשאית הבודדה על פניה חלף זה עתה באוושה מהדהדת." (גיא טנא) ???????????????????????????????

"נהג המשאית מקלל את מר גורלו. זאת כבר הנסיעה השלישית שלו היום בקו חיפה-אילת, והוא עוד אחרי עיכוב ממושך. הניירת הייתה פגומה. שעות של טלפונים לבוס, לכל העולם. כואב לו הראש, הוא לא אכל ולא שתה מהבוקר. חושך מסביב, ואין לו מושג מתי יזכה להניח את ראשו על הכרית במיטתו בדירה השכורה הריקה שהוא שוכר בפרדס חנה. המזונות שוחטים אותו והוא חייב לעבוד כמעט סביב השעון. הוא כל כך עייף. הוא חייב לעצור בתחנת המנוחה של כביש 6 כדי לשתות עוד כוס קפה אחת בשרשרת האינסופית, שתלווה בעוד סיגריית טיים. העיניים שלו מתחילות להיעצם לאט לאט. הוא חייב להישאר ער עד לתחנה. הוא נאבק. 'סעמק!' הוא מקלל פתאום את נהג המכונית שלפתע משום מקום חותך ועוקף אותו בצורה מסוכנת מאוד. הוא מספיק לראות את צלליתה של מכונית הספורט השחורה מתרחקת ממנו בנהמה של מהירות מופרזת. (יוחנן קרסל)

הדלקתי את הרדיו, כשעליתי בעין תות אמרתי לעצמי, אם הוא מתקשר אלי עד מחלף באקה אני יורדת ומסתובבת חזרה, אם לא שיילך להזדיין מעכשיו ועד עולם. ברדיו השמיעו עוד פעם את השיר הזה של הפוליס שאני לא סובלת, message in a bottle, לא התקשר, לא אסמס, העברתי תחנה, בסוף התייאשתי ושמתי את הדיסק של סוסה, אלפונסינה של הים. הוא היה הכי קרוב אליי, זו תמיד הפשרה, סוסה איתי תמיד, הכביש היה ריק, לילה, חורף, אבל הגשם איחר לבוא זה בטח סימן. הפלאפון נשאר שקט, אין הודעות המשכתי לנסוע, כשהסובארו שועטת 140 קמש, אמרתי לעצמי, אם הוא מתקשר אליי עד חורשים אני מסתובבת ישר. אני אגיע לפני הזריחה, זה היה לי ברור שאני חוזרת, באייל התחילה תנועה קצת, הורדתי את הרגל מהדוושה, הרגשתי שהוא יתקשר מיד כשארד בבן שמן. איזה מן סימן זה יהיה אם הוא יתקשר כשארד בבן שמן? כשנכנסתי ליפו, עדיין לילה, הלחות מורגשת בחלונות, החניתי את האוטו, הוא היה עייף וגם אני, הסתכלתי על הצג וראיתי שהוא השאיר לי הודעה, כתבתי לו כביש 6 שלם מפריד בינינו עכשיו אתה צריך לבוא, צא עכשיו, תגיע לפני הזריחה.
אני כבר באייל הוא ענה, בדרך. (תהילה חכימי) 

"משוגעת', חלפה במוחו המעורפל המחשבה כשראה את הסובארו חותכת אותו ב-140 קמ"ש ויורדת במחלף. 'היא בטח נוסעת מאתיים לפחות!' הוא לא שם לב כי הוא נוהג רק 60 קמ"ש. כנראה הסוטול המטורף מהגראס שקנה בטייבה הוא זה שגרם לו לחשוב שהוא נוהג מאה קמ"ש לפחות. צלילים של ג'ניס ג'ופלין הידהדו ברכב עם החלונות הסגורים, את הכביש היה בקושי ניתן לראות מבעד למסך העשן. 'עוד 40 ק"מ ונגיע ליער בן שמן' הוא אמר לחבריו לרכב שישבו שלושתם בפה פעור בוהים ברכב שלפניהם. היתה זו סוסיתא סטיישן מעלה עשן בה הם ישבו. ומרחוק היה נראה כאילו היא עולה באש. (יאיר פרבי)

"אני אמרתי לו שהטרנטה שלו לא תחזיק את ההתחלה של הגבעות של הרי ירושלים! איזה גבעות…. דיונות!!! אבל הטמבל לא מקשיב…. למה שיקשיב לי? אני כולה אישה…!
ומה הוא אומר לי…?: "הבייבי שלי תביא אותנו לירושלים בקלאס! את תראי!…." אלקהאגזוז מעשן את הנשמה שלו למוות, יש טרטור מתגבר מכיוון המנוע, לוח המחוונים גם ככה לא עובד משהו אז אין לך על מי לסמוךמה זה קלאסהכושיליראבאק של קלאס! בא לי למותלא יודעת אם מסתכלים עליי בגלל הסוסיתא הזאת או בגלל העשן.
היא הביטה בו, בשותף שלה לדירה, לחיים, ללימודים, לחלק מהחלומותופתאום הבינה שזה לא ילך, זה פשוט לא ילךסובבה ראשה לעבר החלון ופניו של גבר מזוקן וישיש חייכו אליה פתאום. חבוש קסדה על אופנועו, חייך אליה והמשיך." (דנה יששכר)

"סוסיתא באה בימים על כביש ששהוא חשב עצמו הוזה ואז נזכר בג'וינט שגילגל לפני שיצאמתחת לקסדה התבוסס בו נחיל של זיעה אבל הוא חייך. הרי כל מנוע הוא תוצר של הנדסת אנוש והאספלט שמתחתיו כבר זופת רבדים רבדים וכעת בגיל 66 הוא סוף סוף או שמא לראשונה חי, חי! הוא דימה עצמו כפרש על אופנועו הנותן את מונולוג חייו בהייד פארק של הדרכים שלא נבחרו משל היה הלך שהכפיף גופו ללקט מכל אשר הבא לידשנים על גבי שנים, להבי צדפים כאבו מתחת לכריות ,פתיתי לחם גס ונקישות הבטן מסגפנות לרזון הקיומי עמעמו כל התפתלות כל גחינה אל.

עצמותיו הבולטות טופפו על קצוות אצבעות מעושנות פסיביות. מסך הורם,הורד קידה. 
כעת שחרר את נפשך,סע,חרוך את הנתיבגדילה לאחור היא מטאפורה הוייתית ואתה סקייווקר, מביט בין השמשות של רכב הארבע על ארבע הרובוטי שלפניך." (דיתי אלון)

״עוד ארוכה הדרך אל האושר, רצופה היא מכשולים רבים״ הוא שר עם הדיסק של יואב יצחק שמנגן בפול ווליום כשהוא מנסה בעזרת השירה להשתחרר מזיכרונות הבית שעזב עם הארבעעלארבע שקיבל בהגרלה של ׳ידיעות אחרונות׳ כשניחש את מספר העיתונים  נכון ושלא היה שום מגרש חניה עם מספיק מקום כדי להחנות אותו במושב ומהידיעה ששום אושר לא מחכה בסוף הדרך, כי לא תכנן מראש מסלול ולא רצה לתכנן כלום אלא רק לצאת, לצאת מהמקום שבו חי חיים נוחים מדי, חונקים מדי, רגילים מדי.

בעבר רק מאחורי ההגה הרגיש חי ואהב את ההרגשה של הכביש החולף מתחת לרכב והתפאר מול כל החבר׳ה בעבודה במספר שניחש אלפיים חמש מאות ועכשיו כל שנשאר הוא הריחות של האלכוהול יימח שמו בג׳יפ ולנסוע למקום אחר בלילה הזה שמזכיר לו חצי שורה בשיר ששמע פעם ״והלילה שירד על סדום חשוך מאוד״ ומפחד מהסוף המתקרב של השיר של יואב יצחק ואפילו קצת מהמכונית שבאה לקראתו בנתיב השני והצפירות ממנה גוברות אפילו על הסטריאו בג׳יפ" (יותם קדוש

"היא נשארה מעט במכונית להקשיב לסופו של השיר של יואב יצחק, היא מתה על הקול שלו, שמעורר בה רצון להיות חבוקה בכל פעם מחדש. היא יצאה ופסעה באיטיות אל בית הקפה הקבוע שלה, בכביש 6. תמיד עצרה שם בדרך לבאר שבע, אספרסו כפול ארוך הצליח להחזיק אותה את 80 הקילומטרים הנותרים. היא מיהרה אל השירותים, מיד לאחר שהזמינה את הקבוע מהבחור האתיופי שכבר הכיר אותה. בכניסה לשירותים המשותפים, נתקלה בו, ריח הסיגריות המהול בשמן מכונות עורר בה משהו, היא הביטה בו, נהג משאית, זיהתה לעצמה, חייבת זיון הוסיפה בשקט והורידה את התחתונים. צלילו של זרם השתן שנאגר מהצהריים הרגיע אותה." (סהר עדס).

"היא סיימה את הקפה בתחנת העצירה ואתו גם את המחשבה "לא חוזרת".  נמאס לה. אפילו שכבר כל חפציה היו ארוזים בתא המטען של הרכב, לא בפעם הראשונה, והוא בטח כבר חזר הביתה, צוחק לעצמו וסופר לאחור כמי שיודע שעוד רגע תחזור כמו תמיד על ארבע. הפעם חזרה "לא חוזרת" היא הייתה צריכה לומר את זה בקול גם מול השתקפותה בצד המכונית שתמיד הנמיכה אותה, כמוהו, והרחיבה לה מידי את הירכיים. ביום הולדתה האחרון לפני שבוע היא כבר הבינה ששום דבר טוב לא יצא לה ממנו . שנים הוא מושך אותה בהבטחות והיא כבר בת 39 מתעברת מהמילים שהוא מחדיר בה. הכל אצלה באיחור גם הרישיון הזה שעשתה בפעם הראשונה לפני חודש. "יש לך קול של מישהי לאוטומט" עוד מהדהד לה הקול של המורה ששמע אותה בטלפון כשהתקשרה לברר איך מתחילים ושלא ידע דבר מלבד שמה – מיכאלה. והרי שום דבר לא היה אצלה בחיים על אוטומט, הכל מהלכים, מהלכים, מעברים בין הילוכים, הכי טוב ידעה להיתקע בזינוק לעלייה אחרת כבר הייתה מגיעה לאן שהבטיחו לה בגיל שש קוראת בקפה ביפו, כבר אז, עוד לפני שבכלל צויר לה קו חיים על היד או שבכלל מישהו שאל אותה אם היא רוצה כזה. כאלו. חיים. או קפה. אצלה תמיד היה איזשהו מהלך לעשות לפני, כלומר תמיד משהו לפניה. 6rodeלפי החוק, הסבירה לה המורה "את לא זקוקה למלווה את כבר מבוגר אחראי" והרי מה אם לא לזה היא הרי הכי זקוקה אך מה שלא מנעו ממנה זה את המדבקה הצהובה המבישה "נהג חדש" כשלכל מה שהיא חולמת עליו הוא שלט משהו זורם בכביש 6 חשבה, פעם ראתה תכנית בוקר על זה, כנראה שעל זרימה משלמים. להשתלב בתנועה היה לה הכי קשה, הברכיים נוקשות זו בזו, העזת ההתפרצות לא הייתה מנת חלקה, אבל הפעם זה עד הסוף. בזווית העין קלטה אשה שיצאה מהשירותים עושה דרכה אל הרכב, חיפושית חבוטה ומבט של "אני אשיג את מה שאני רוצה" התפרץ ממנה, נוסעת אחריה החליטה, נכנסה לרכב…. והתניעה .שלט ירוק גילה קטן צהוב עם אותיות מספיק ברורות "זהירות תינוק באוטו". יש לה שאיפשהו בהמשך באר שבע. (שרון הופשטיין חזני)

אש, אש, אש ואש, ובתים חרוכים, ואבק סמיך, או אפר? בכל אופן, הכביש שחור משחור ומוביל לכיוון אחד המשורטט ע"י פסים עוקבים. הלובן היחידי שיש כאן הם הפסים העוקבים, עוקבים לפניו, משמע הוא העוקב והקו נעקב. הכביש, כביש 6, פתלתל ועקלתוני, ונדמה לו שהוא נוסע במעגלים, מעגלי מטה, ובאין חוט אריאדנה או נתיב נגדי אין כנראה דרך חזרה. ממילא הרי אין דרך חזרה. המכונית אירופאית, הדלק ערבי, המוזיקה אמריקנית, השם יהודי, נמרוד. והרי דרכו נסללה אל מעלה, כיצד הגיע לכאן? במכונית הזאת, דוהר למטה, שר בשפות זרות, מסונוור מהאור החם והצורב. לא תהיה לך תקומה, הרי נגעת בדעת, קראת קריאת תגר אמיתית, סירבת לאל ואין שליט מעליך, בחרת בבני האדם, רצית שיעבדו ביחד, טיפש גמור שכמותך, בן ציד עאלק, חתיכת אלמר פאד ותו לא אתה. הוא לוחץ על הדוושה, בוא ונגמור עם זה ודי. המספרים על השלטים שבצד הכביש חולפים מהר, 6, כביש 6, 6, 6-6-6 והנה כבר הסטרא אחרא ומרכבתו של השטן הדוהרת מולו ושוטיה דברי הבל ורוח רעה ומגלגליה גיצי הדעה הנכונה. (ירון פישמן

היא דואגת לו. תלמידה האהוב לשעבר, שעלה והצליח ולאחרונה יצר עמה קשר. מלמל דבר או שניים על החשיפה, על ההיחשפות שלו, על היציאה מהמערה האפלטונית, על אילן הכוחות המטאפיזיים ועל איך שהניצוצות עפו מהכלים השבורים אל הסטרא אחרא. היא קבעה אתו בדרך, באחת מנקודות העצירה על כביש 6. הוא במצב לא טוב, היא יודעת, הוא לא יציב, החיים הם לא שיעור במגמת פילוסופיה בתיכון. היא מקווה שהוא בדרכו לפגישתם שנקבעה אתמול בשיחת טלפון הזויה, תלמידה היקר, נמרוד. היא שועטת במכונית המאזדה 2 הקטנה והחבוטה שלה נעקפת על ידי מכונית אירופאית שמוזיקה אמריקאית צווחת מתוכה. היא נזכרת כיצד התווכחו בכתה על דבריו של רוסו 'האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים'. אני, אמר נמרוד כמי שניבא את עתידו, אני רוצה לחיות את חיי ביער, כמו איש המערות, וטלטלה עזה טלטלה אותה והחזירה אותה אל הכאן ועכשיו, מי נוהג בפראות כזו חשבה, נעקפת על ידי מרצדס ספורט חדשה. (חגית אדלר)

הגג פתוח המוזיקה נשמעת למרחקים, שיערה השחור נכנע לרוח שנוצרת ממהירות נסיעתה. היא בעולם משלה. עולם שכולו טוב. היא אפילו לא שמה לב שהבהילה את נהגת המאזדה והחזירה אותה לכאן ועכשיו. הסם החל לזרום בעורקיה, כביש 6 די ריק כרגע, נתגרה בגורל היא חשבה. תמיד אהבה לחיות על הקצה. זה הביא לה אדרנלין, נתן לה להרגיש חיה. היא החלה לסטות לנתיב הנגדי ולחזור לשלה. כל חייה עברו כמו סרט נע במוחה מהסוף להתחלה עד לרגע שזכרה את עצמה. הייתה בת חמש בפעם הראשונה שאביה נגע בה. מאז הכל הסתבך לה. מאז היא עבד לגברים, נבלעת בהם ולא מוצאת את עצמה. רק הסם נותן לה את השקט. הנסיעה הפרועה שלה בכביש הריק למחצה הזה נותנת לה חופש, מעיפה אותה לעולם אחר בו עברה לא קיים, רק את הקצה היא רואה, מתקרבת אליו ובורחת. נוגעת לא נוגעת, נהנית מהשכחה. גופה לא גופה, רק רגלה יציבה על הגז. הרגעים האלה, רק מהם היא חיה. המוזיקה שמשתיקה את מה שסביבה, מחרישה אוזניים, נותנת לה לחיות בין המילים. היא שרה אותן, צווחת שוכחת ונעלמת. בפעם השלישית שסטתה לנתיב הנגדי ראתה מרחוק רכב ספורט הדומה לשלה מהבהב לה. היא חזרה לנתיב שלה ושוב לנתיב הנגדי. שניה לפני שנפגשו הרכבים היא חזרה שוב לנתיבה וצעקה שהיא ניצחה, ניצחה את הקצה. הרכב שבא מולה עצר בצד הדרך, ספורט כמו שלה, נהג בשנות הארבעים לחייו החסיר פעימה ועצר להסדיר את הדופק. (דנה ליסטיק)

על המושב מאחור הייתה מוטלת הפצצה המשפחתית. הנהג ידע שאין דרך אחרת להתמודד עם מה שהוא שב וקרא בשבוע האחרון שוב ושוב. לצדו, מנומנמת ועוטה שלוות עייפים, ישבה מי שהייתה אשת חיקו בעשרים השנים האחרונות. הוא לא רצה להגיע. הוא בחר שלא לעלות על כביש שש וחלף מעליו בשני גשרים סולידיים, גשרי ברזל, בכניסה וביציאה מהעיר הערבית דרכה נסע כדי להאריך במכוון את הדרך, כדי לדחות את הקץ. כשיגיעו, ידע הנהג והתרכז בכל כוחו בתנועה האגרסיבית שסביבו, כשיגיעו וכשתירדם האישה היפה שלידו, על המיטה מול הים, ירד לים ומתוך קופסת הנעליים שבמושב האחורי, בה נחו מסודרים כרונולוגית כל מכתביו של סבו של הנהג, יענקל, לאחיו החורג ארנו שבדרזדן, מתוך הקופסה יוציא את ששת המכתבים המוכתמים באמת שאי אפשר לסבול, וישיט אותם לשלום במי האגם. אסור שאף אחד יידע מה היה שם באמת ב-1936, אסור!
הרכב שמאחוריו, טויוטה טנדר מרופט וערבי מאד למראה, עקף אותו תוך שהוא צופר ממושכות, כמו נוזף בנהג על שהוא מעז לנסוע לאט, כלומר תשעים, כלומר כחוק. הוא בלם בחוזקה, מבוהל. הקופסה נפלה אך נשארה סגורה. הלילה הוא קובר את הסיפור, חשב תוך ששפתיו מסננות לך תזדיין יא ולא סיים את הדימוי לנהג הטנדר המשתולל (ניר קינן)

אודרוב יא זלמה סינן בוטרוס תחת שפמו, היהודים האלה טסים דרך הכפר כמו אף 16 וזוחלים בכבישים כמו טנק. הוא עולה על כביש 6 ונוסע צפונה. הארגז לשם שינוי ריק, וההיילוקס הירוקה הדהויה, שבדרך כלל מרגישה כמו הרחבה ישירה של גופו, נוסעת כעת בקלילות זרה. בנסיעות תודעתו בדרך כלל ממריאה הרחק, אבל הצליל השונה של הנסיעה מחזיר אותה לכאן. הוא מדליק רדיו בשביל לכסות על הצליל, והמוסיקה הרפטטיבית מסייעת לו בסופו של דבר לנסוק. הוא לא חושב על בנו הבכור ווליד שגר ועובד בחיפה, עוד שנתיים בן 40 וטרם נישא, הוא לא נזכר בדאגה בכך שטרם שילם את חובו לחמודי סוחר הקרמיקה, הוא לא מדמיין בערגה את ג'מילה חושפת את כתפיה כאילו בטעות בחצר בית הספר התיכון לפני שנים רבות. הוא נמצא עכשיו גבוה מעל לכל, ואין יודע את כמוסות מחשבותיו המוסתרות באור נגוהות. מוחו כל כך מוצף באור שהוא בכלל לא שם לב לחשכה שבמנהרה אליה נכנס, ורק ביציאה ממנה הוא פתאום נוחת חזרה בכסא הנהג כשהוא מבחין בטויוטה היילקס ירוקה עוקפת אותו במתינות, ולרגע מרגיש כמי שפגש את עצמו ברחוב. (עיינה לקח)

אם יש לכם מה להגיד על הסיפור בינתיים, או רעיון איך לקרוא לו, אתם מוזמנים לספר לנו כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s