ח'  הערות על "חייך עכשיו"

גיא טנא

א. "הלב שלי אפור ומכוסה קרום דביק ורוטט והיא עדינה אתי ותולשת לי שערות ארוכות מהגב" אומר (שר אינו הפועל המתאים כאן) גבריאל בלחסן ב"זהובת השיער", הקטע הפותח של אלבום הפוסט-מורטם של היוצר שמותו זעזע רבים כל כך. השילוב שמודגש בשורה שהבאתי, בין עדנה לבין קבס, בין פתיחות אינסופית למחסומים ומעצורים בלתי עבירים בא לידי ביטוי בסיפור המעשה הכאוב וההיפר ריאליסטי הזה – אהבה ושנאה עצמית כרוכות זה בזה כנחש מלופף על עץ גדוש עלי תאנה.

ב. "כל כך הרבה מאלה ראיתי ספוגים בשתן מהשמיים/ כבולים באזיקים בוהים בתקרה מדברים עם אלוהים" מהמהם בלחסן בשיר הנושא "חייך עכשיו". נדמה שבלחסן יודע שהצורך העצום שלו בהבעה מילולית חייב להישמע גדוש ולמלא את היריעה המוסיקלית עד גדותיה ומעבר להן. המשורר שבבלחסן עוסק בטירוף ובהליכה על חבל דק ככלי להישרדות. הרוקיסט שבו מנסה להשיב בעוצמת דיסטורשנים אבל לשווא. שום דיסטורשן לא יוכל לעמוד מול העיוותים והפראות שבנפש היצירתית של בלחסן. unnamed (3)

ג. "צמחי פרא מקיפים את הבית, הלכלוך מתפשט בכל פינה / שתבוא כבר עלמת החסד, שתבוא כבר לטהר" מייחל בלחסן ב"תתעורר בחור זקן" ומנציח את חוסר התכלית ואת הקטטוניות שבהתאהבות חסרת שחר ועמוסת ציפיות. בלחסן "אוכל פגרים של דגים" והופך על פניו את סיפורו של יונה הנביא, משועמם מחייו, מיואש מכדורים וממתין לאלמונית עיוורת. אפשר להרגיש את המשך התפשטות הצמחים על פני קירות הבית וכבר לתוכו, ללכוד את כל החי בו.

ד. בלחסן שר הפעם – הכאב פועם בכל הברה ובכל אקורד רוטט: "הוא נושא תפילה/ הוא זועק לעזרה/ בלבוש מלכות הוא יוצא החוצה". בלחסן מפלל ליום ללא מכאוב, לסוף ימי הכאב החותך והסודק. הוא מרגש כפי שרק מי שמרגיש שאין לו מה להפסיד יכול לעשות ועושה זאת לאט כמי שמגיש נקמה קרה.

ה. אם בשירים קודמים סגנון החצי דיבור קישר אותי אסוציאטיבית לעמיר לב, הפעם ב"טעות", כאשר בלחסן שר "תנו לי אשה אחת, לא יותר ומזרון וארון וקצת כסף נזיל" אני נזכר באבי עדאקי והראשוניות הייחודית שלו. בלחסן שוחה בסחי ומנסה להתנער ממנו, אך האמונה כבר דועכת והרסניות שבה שולטת ומשתלטת.

חייך עכשיו

צילום: נועם נתן

ו. "אני מבלה את חיי בהמתנה לקול לעג החולפים והעוברים/ על נדנדה מברזל חלוד, אני צופה בזמן המתכלה" מנסר קולו של בלחסן ב"כל הדברים יגעים ונשמע כ"שריטה אחת גדולה" כפי שהוא מדמה עצמו בשורה האחרונה. המוסיקה הפכה משנית. אפילו השירה עצמה כבר אינה מוקפדת אבל הטקסט החד, מעין גרסה מקאברית ללא הומור לחנוך לוין, חותך ומכאיב לכל אוזן רגישה.

ז. "זה כמו כוויה בעור/ זה כמו צלקת/ היא לא נעלמת" נפרד מאיתנו גבריאל בלחסן בשיר שמסתיים ב"ואולי סוף סוף", כאילו לציין את סיום הפרק היצירתי ועל כן את סיום דרכו במאבק הסיזיפי שהוא מתאר כי היה נתון בו כל העת. אותו קרום של השיר הראשון הופך כעת למעטה פלסטיק מתקלף והמוגלה מאיימת לפרוץ דרך הקלידים הפסיכדלים למצב תודעה חדש, נוגדן חיים.

ח. ידידיה בלחסן, אחיו של גבריאל, שר את "ידידיה" בו הוא נפרד ברגישות עם מלים של גבריאל ולחן שלו. זוהי סגירה מרשימה לפרויקט משום שהיא מביאה פן אישי בקול אחר מזה של גבריאל בלחסן, קול שמפריד את הלב מהאוזן.  כי כמה כאב אפשר לשאת בבת אחת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s