לתקליט יש יותר משני צדדים

לרגל יום התקליט הבינלאומי שחל בשבת 19/4, האוזן השלישית – חוגגת את יום התקליט בשלל מבצעים, הופעות ומגוון נדיר של תקליטים ולייבלים נבחרים, ביניהם כאלו שיושקו במיוחד. לכבוד המאורע, מתארח בטור מיוחד איש האוזן, אבישי קרשין

המפגש הראשון שלי עם תקליט היה בעליית הגג של ההורים. ארגז קטן שהעלה אבק ובתוכו האוסף הכי אקלקטי של מוזיקה שניתן לדמיין, הביטלס חוצים את אבי רואד, חוזה פליסיאנו עושה קאברים לדלתות, המיטב של עופרה חזה והרבה מוזיקה קלאסית. הורים…

בתור ילד הרגשתי כאילו אני מדפדף באלבום תמונות ישן, של ההורים שלי לפני שהיו הורים. בלי לשמוע את המוזיקה (הפטיפון היה מקולקל), רק מלהביט בעטיפות האלבומים ולנסות לדמיין מה קורה בפנים. מבחינתי זה הקסם של התקליט, לא הסאונד העגול והחם, לא המידות הייחודיות של השרוול, לא העובדה שהאדם לא מצא דרך טובה יותר לתרגם מוזיקה לחומר. הקסם של התקליט הוא בסיפור שהוא מספר, זה סיפור על העבר, על הורים לפני שהיו הורים, על עצמנו לפני שהפכנו למי שאנחנו, על תקופה שאנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים לזכור אבל בטוחים שאנחנו לא רוצים לשכוח. 4

אולי זאת הסיבה לרנסנס של הויניל. שנת 2013 הביאה איתה בשורה של צמיחה אדירה במכירות התקליטים. באנגליה למשל, בשנה האחרונה המספרים הכפילו את אלה של 2012 ושברו שיאים בני עשר שנים, בארה"ב נמכרו למעלה מ-6 מיליון תקליטים לעומת 4.55 מיליון ב-2012 ולעומת 300 אלף ב-2003. אלו עדיין מספרים 'זעומים' בהשוואה למדיה הדיגיטלית אבל בעוד נתוני המכירות של iTunes מדשדשים ואלה של הדיסק דועכים, הויניל הולך ומתחזק. מעצים ומתפתח. תקליטים הם כבר לא נחלתם הבלעדית של אודיופילים. יותר ויותר אוהבי מוזיקה מתחברים לאופיו של התקליט על חשבון אופיו הלא קיים של הקובץ ואופיו הסכיזופרני של התקליטור. זה נכון בעיקר כשמדברים על אלבומים שלמים על פני שירים בודדים. ריבוע של 30 סמ"ר על פני קובץ של 5 מגהבייט מתנגן טוב יותר ומקנה תחושה מתאימה יותר.
זהו עידן הוירטואל. האמיתי הולך ונעלם ומפנה את מקומו לרפליקות דיגיטליות של דברים שהם בעצמם רפליקה לאורגני ולטבעי. במוזיקה זה אותו דבר. המוזיקה של תחילת האלף השלישי היא מוזיקת איקאה. מוזיקת עשה-זאת-בעצמך, עשויה מחומרים ירודים אבל זולה. אף אחד לא שם קפה על שולחן קפה של איקאה. אף אחד לא מקשיב למוזיקה בקבצים. לא באמת.

התקליט הוא הדבר האמיתי, או לפחות הכי קרוב שאפשר להגיע לאמת כשמדברים על מוזיקה. כשאתה שומע תקליט אתה מקשיב לו, מרגיש את הקרטון בין האצבעות, את השריטות והאבק. הוא לא נשמע אותו הדבר בפעם המאה כמו בפעם הראשונה. הוא מזדקן. התקליט הוא המטאפורה האידאלית לאדם – הגוף הולך ונשחק אבל הנשמה עדיין מתגלגלת בין החריצים, לא משנה אם זאת עופרה חזה המתה או הביטלס החצי חיים. היא לא תגווע לעולם.

הכתבה הרגשנית הזאת נולדה בזכות Music on Vinyl. זה הרי די פתטי להתרגש מבית עסק, אבל Music on Vinyl הם עסק כמו שתקליט הוא צלחת עשויה פלסטיק. זהו לייבל צעיר שבסיסו בהולנד שבוחר להוציא אלבומים קלאסים שראויים להיות מודפסים על גבי תקליט. המותג המופלא הזה הוא ההתגלמות של הרנסנס שחל על הויניל. הוא הפך לשם נרדף לאיכות בכל מה שקשור לשימוש במאסטרים ששרדו, באיכות ההדפסות ובשחזור יצירות האמנות שמעטרות את עטיפת התקליט. הנאמנות הזאת ליצירה המקורית והניסיון העיקש להגיע כמה שיותר קרוב לאלבום, כפי שראה אור לראשונה – עשר, עשרים או שלושים שנה אחורה – הוא הדגל עליו חרט הלייבל את משנתו. העובדה שהם מעסיקים תחת ידם את בכירי טכנאי הסאונד שעבדו באולפנים הגדולים של סוף הסיקסטיז, תחילת הסבנטיז היא גאווה עצומה שם.

5 עם כל זאת, זה לא העניין. העניין הוא הקטלוג עצמו. עיון ברשימת ההוצאות של Music on Vinyl מרגיש קצת כמו לעלות לעליית הגג של ההורים ולמצוא ארגז מלא מוזיקה. אלבומים מכל צבעי הקשת והרגשות שהדבר היחיד שמשותף לכולם הוא המוזיקה. זה ארגז הפתעות, מוזיאון של צלילים ותמונות ומעל לכל, מסע במנהרת הנוסטלגיה לעולם שכבר לא קיים וגם לא ישוב להתקיים. אפשר לשפוך פה רשימת שמות שתגרום לכל בן תמותה לרייר בתשוקה עיוורת אלא ש;לכל אחד יש את האלבומים שמספרים את הסיפור שלו.

במקרה האישי שלי זה מייקל ג'קסון שזורק אותי למסיבות המפגרות של בית הספר היסודי, Still Crazy After All These Years שקניתי לאחי ליום הולדתו ה-14 או רנדי ניומן שתמיד יזכיר לי את האהבה הגדולה הראשונה. זה Focus 3 שחרשתי בתקופה הקשה של גיל ההתבגרות, Before the Flood של The Band עם בוב דילן שליווה אותי בשירות הצבאי והארוך ההוא וגם – Graham Central Station, אותם גיליתי בטיול לתאילנד, שם מישהו הצהיר שפרוג זה לילדים והמבינים שומעים Fאנק. ובילי ג'ואל, הוא היה ונשאר הגילטי פלז'ר האולטימטיבי שלי, מסוג הדברים המביכים אך מרגשים שיש לכל אחד באוסף המוזיקה שלו, קצת כמו ההורים ועופרה חזה. כי אוסף המוזיקה הפרטי של אדם, כמו הזכרונות שלו, לא בוחרים, הוא בוחר אותך. לעזאזל איתו…

יום התקליט יחל באוזן השלישית בשבת הבאה (19.4) ב-12:00 עם רליסים בלעדיים, מגוון אדיר של יד שנייה, הופעת השקה חגיגית של ubk (אורי בראונר כנרות) וזקני צפת שיגיעו לחתום על התקליט החדש. תודה לאבישי קרשין על הפוסט הסנטימנטלי. ככה זה נראה בשנה שעברה –

מה התקליט  הכי נדיר שהצלחתם להשיג? ספרו לנו בפייסבוק

 

תגובה אחת ל-“לתקליט יש יותר משני צדדים

  1. פינגבק: תראי יש פה סוד ישן חדש | רעש לבן·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s