תרגיל בהתחדשות

גיא טנא

האלבום החדש של שלומי שבן הוא בגדר חידוש מרענן למי שנחשב לאחד היוצרים המקוריים והשנונים ביותר בנוף המקומי. עם מפיקים מוסיקלים בכירים כמו תמיר מוסקט ואסף תלמודי שלוקחים כל אחד לכיוון שלו ומשרים את הצליל של שבן במרינדה של שפע סגנונות ומקצבים, שבן מציג בפנינו אלבום מגוון גם בשירה וגם בסאונד.

"מתי בדיוק כל זה מתרחש?/ בזמן שכתבתם שירים

ומה איתם, אם כבר מדברים?/ נותרו למי שזוכרים" (תרגיל בהתעוררות, עם חווה אלברשטיין)

מרתק לראות ולשמוע כיצד האיכות הסגולית של חווה אלברשטיין נשארת אטרקטיבית גם למוסיקאים מהדור של שבן ואף צעירים יותר. לאחר העבודה עם שאנן סטריט ופרויקט המחווה "שרות חווה אלברשטיין", גם דואט עם שלומי שבן לא מפתיע, הרי יש לשניהם את מידת הציניות הזו שמאירה אמיתות נבובות בתאורה חדה וחושפת כל. התופים של נדב לוזיה והמפוחית של רועי ריק מביאים קונטרסט כח מול עדינות מרתק ולא בפעם האחרונה מצדיקים את הבחירה של שבן להפקיד את הנגינה באלבום, מלבד הפסנתר שלו כמובן, בידי "הקולקטיב" המצוינים.

צילום: אורית פניני

צילום: אורית פניני

שלל מחוות למוסיקה הישראלית ובכלל לאורך האלבום מתחיל כאן ב"אני שומע שוב פרשים/ אינך שומע דבר" כמחווה לנעמי שמר והכל עובר חביבי וב"לאורך הגדה" שועל ותיק יילל כמחווה לאביתר בנאי.

"הכישוף המתוק נעלם/ פג בלי תרועה/ בלי תרועה" (הקסם נגמר, עם קרן אן)

שיתוף הפעולה עם קרן אן הוא אחד מהביטויים לקשר ההדוק שיש לשבן עם תחושה חוצלארצית, אולי בהשפעת חנוך לוין האהוב עליו כל כך. הפתיחה מביאה צליל של ברט בכרך וניחוח של ג'ז משולב עם מוסיקת סול לילית חושנית ומשכרת. שבן מראה רצון ללמוד, להשתנות ולהתבגר לא רק כמבצע אלא גם כמוסיקאי ששואב השראות וניחוחות ממקורות שלא ציפינו להם או יותר נכון לא הורגלנו אליהם ביצירה שלו מאז תחילת הקריירה שלו לפני עשור ומחצה. נדמה שהמחווה הפעם היא לאריק איינשטיין ו"מה שהיה היה" שלו.

"אני רואה אותו עכשיו כשהוא מובס לרגע על ידי השיר/

הוא מביט בו כמו מראה ולא רואה דבר הפרא היהיר" (היופי שלך מכאיב לכולם)

שבן שר לאהובתו וליופי שבעיניו כה עז עד שיש בו עוצמה ומגנטיות שמסיחים ומרתקים את דעת והווית כולם ויפה בעיני הסיום בו שבן שר: "ביום שהוא ילך אני אוהב אותך כפליים/ אני אחטוף אותך ממך כמו אביר/ ונרכב ולא נביט אחורה לעולם" ומשלב את הרומנטיקה הקלאסית עם אמירה אינטימית חזקה ומרגשת. התופים של תמיר מוסקט והכינור של סניה קרויטר מצטרפים ל"קולקטיב" בחגיגה של קצב לא שגרתי שמוצבים למול טקסט וביצוע מינורים אבל בעלי מתח גבוה ותחושה של ללכת על קו מתח גבוה שמחכה להתפרץ.

"הגיהינום אכן קפא והוא מואר היטב/ עולם של כסף ופסטל" (איקאה)

הענק השבדי שכולו נוחות ויעילות זולה היה תמיד בעיני מעין קונטרסט למנטאליות הישראלית ששאובה ומתנהלת באופקים אחרים לחלוטין. שבן שר על מערכת יחסים שהולכת ומתבגרת וכמעין טקס חניכה הזוג עושה את הדרך לנתניה למקום סקנדינבי מאוזן ומעובד עד דק. שבן רוצה קשר והקור המיוצג על ידי העששית המוכספת ושולחן האוכל שכמו ב"ארץ חדשה" של שלמה ארצי נטען ש"למה עוד אחד", בהיר ומלאכותי לו מדי. המפוחית של רועי ריק משתלבת היטב בסוג של שיר מסע ומזכירה את תחילת הדרך של הקולקטיב שהייתה שזורה היטב במסורת הפולק בלוז האמריקאי.

"אבל זה ראש הממשלה שלך/ לא משנה מה הם אומרים/

כי בחדרי החדרים של השנאה שלך/ אל מי אתה חוזר?/

ראש ממשלה לא בוחרים" (תמונה משפחתית עם רוה"מ)

באחד מהשירים הבוטים והמפורשים ביותר בעניין זה ובוודאי שהמאורעות האחרונים ברחביה מדגישים זאת, שבן יוצא כנגד אי התוחלת שבקשר שבין אנשי הציבור והציבור עצמו. שבן המוכר והציני חוזר בהגשה דילנית מובהקת וקולע היטב עם עיבוד בו כלי ההקשה דומיננטים ודווקא הפסנתר מתגנב פנימה כאורח.

"מלכה הו מלכה/ עם הלב על השרוול/

עומדת על אי תנועה/ באמצע החיים" (מלכה לב שבור, ביצוע :נינט טייב)

שבן מעניק לנינט ביצוע סולו באלבומו והיא מיטיבה להעביר תחושות אינטימיות אבל אופטימיות למרות הקשיים שבשיברון הלב והמרירות. היכולת של נינט לבצע היטב שירים של יוצרים אחרים תמיד הייתה גבוהה וראויה לציון. הפעם, קולה נשמע משולב היטב בגיטרה עדינה ובקולות גבריים רחוקים. "הקולקטיב" מציגים כאן יכולת לשכנע גם בבלדה עדינה וחלומית, יופי של שיר.

"ומה קיבלה אשת החייל/ מן העיר העתיקה, חברון?/

מחברון היא קיבלה/ נקישה באישון/

וגופה בארון/ ובחמש ראיון/

ומטח של כבוד אחרון" (דיוטי פרי, ע"פ ברכט)

המחזאי והמשורר הגרמני האגדי ברטולד ברכט, הוגה תאטרון הניכור האפי משתלב היטב ברצון המתמיד של שבן באמירה ברורה וחדה- שבן בונה על בסיס רעיון של ברכט שיר פיוטי מן הצד האחד, הומוריסטי מן העבר השני ומעל לכל, פזור כאב חד שכל אוזן תספוג בלי מגנים ותחדיר הישר אל הלב. הפסנתר המתגלגל של שבן בו השפעות קלאסיות מחד ושל לאונרד כהן מאידך מביא לנו דרמטיות רבה וקונטרסט להומור שבא לידי ביטוי בגרסה עברית חנוך לוינית וחדה כתער.

"יש לי ערק בילקוט/ ושקית יפה יפה/ של דממת אלחוט" (אילת)

שיר קליל עם הרבה יופי ותחושת חרות אמיתית. אולי בהמשך ל"בואי לאילת" של ליאור ייני ולאחר מכן של "האנשים", שבן מתאר עם רפרנס ל"מהרי נא" של אהוד בנאי, טיול קיצי לעיר הדרומית ונותן תחושה אמיתית וכנה, ללא שמץ ציניות, של התמסרות לחום שבמגע אנושי חברי ולהתרחקות מהמרכז. אם ב"עיר" ב 2007 הוא שר בחצי ציניות על החיים בגליל ב"עברנו לצפון", הפעם הקצה השני של הארץ מתואר ברגש רב ובכוונה מלאה ורגישה.

יש לנו נטייה להניח בצד את השירים הקטנים והחביבים ששזורים באלבומים מלאי אמירה ומשקל כמו "תרגיל בהתעוררות". הפעם נדמה לי שיש בשיר הקופצני הזה יותר מנשמע לאוזן בשמיעות הראשונות. יש כאן שיר שעשוי היטב, שמתפתח ומניח לפנינו גם רבדים מוסיקלים החל מנגיעות בוסה עד רגאיי, גם רבדים בטקסט של שיר מסע שיש בו גם התכווננות הביתה וגם, כאמור רפרנסים למוסיקה ישראלית קודמת ובעיקר אולי, חוויה של שבן כאחד, יחיד במסע אישי בשונה מהתחושה הזוגית החזקה באלבום הזה.

עטיפת האלבום

עטיפת האלבום

"אין לה מילים לפעמים/ ובסוף רעמים/

מתכנסת שקטה בחיקי/ אלומות אלומות/

שמש עלי אדמות" (שמש עלי אדמות)

גם לו, לא הייתי יודע מה צבע שערה של זוגתו של שבן היה זה אחד מן השירים היפים והענוגים ברפרטואר של שבן. חצי שיר חצי חלום, חצי משל וחצי שיר שנכתב ישירות לאהובה וכל המיקס הזה, בלי למרוח ולמשוך, מעביר רגש מדויק ובוגר. הז'אנר השאנסוני עם תוספת היוקללי המקורית של דניאל שמתאים לשבן כמו כפפה ליד והאיפוק בו הוא נוהג בשירה שלו, רק משביח את השיר ומעביר את אהבתו הגדולה כך שגם המאזין יכול להזדהות ביתר קלות עם מושר ולשייכו לאהובתו שלו עלי אדמות.

"אז זה מה שאתה רוצה להיות בעצם היא אמרה/

דג מאד גדול בבריכה קטנה?/ אמרה ונעלמה אל תוך הזיכרון" (לילה אחרון בלונדון)

מול התחושה המתעצמת של החיבור לישראליות ולביתיות של שבן, מגיע הריחוק מזיכרון לונדוני שמציב בפניו שאלה של זהות מקומית מול בינלאומית כאשר הבחירה היא לחזור הביתה, למקום שיביא אליו לבסוף את אותה שמש עלי אדמות. אם יש משהו שמסמל בעיני את ההתקדמות שעשה שבן כמלחין זהו השיר: בחירות מלודיות לא שגרתיות, טוויסטים בסופי פראזות ויכולת לרגש ללא השטחה ורידוד המורכבות המוסיקלית, כולם באים לידי ביטוי בשיר הזה. את המפוחית של רועי ריק כבר הזכרנו?

"מצאו לאדי אחד בראש/ בגודל של כד/

לגילי מצאו בריאות/ לאמא של גילי בשד" (ילד, עכשיו)

הקיצוניות של שבן בהעברת מסריו מגיעה לביטוי חד בקונטרסט שבין הסרטן המכלה חברים וקרובים לבין הרצון, הצורך ואולי האיוולת בלהביא ילד לעולם, אולי כתקנה או נחמה. האהבה ולבטח הזוגיות טומנת בחובה מידה רבה של אנוכיות ואגוצנטריות. האם עשיית ילד היא מעשה אנוכי? יש שיאמרו כך הדבר. שבן בוחן את הסוגיה ועושה זאת בחן ובחדות רבה, ואולי אף מכאיבה.

אמנם שבן השתתף ב"היספיקו החיים", הפרויקט משירי של חנוך לוין רק בשנה שעברה, אבל הדמיון בזוית ממנה היצירה של השניים מגיעה אל הלחן היא דומה. השיר הקצרצר הזה של שבן משלב חיים ומוות בצורה ברורה ואמיתית עד דמעות. הפסנתר, יחד עם צרימה שנשמעת היטב מאחורי השירה והנגינה, מביאים תלכיד של גוף ונפש, של טוב ורע שאין כמותם שבניים או לויניים לצורך העניין.

"את עוד זוכרת/ את הלילה החם/

המאוד מסומם /באגם השבור?" (הנה בא הסוף)

בשיר אינטימי וקצר נוסף, חותם שבן את האלבום המרגש ביותר שהוציא. אמנם הרעננות של "שלומי שבן" מתחילת האלף כבר לא כאן והציניות של "עיר" נרגעה במידה ניכרת, אבל ב"תרגיל בהתעוררות" שבן מציג בפנינו פרסונה אומנותית כוללת בוגרת שלא נמנעת מלראות ולהיחשף ובכך גם להציג ולחשוף בפנינו פנים אחרות, איכותיות לא פחות ומרגשות אפילו יותר. ותודה לאל ש"מגדל הפזמון" המטריד והמעצבן לא חזר בגרסה אחרת גם הפעם.

מה חשבתם על 'תרגיל בהתחדשות'? ספרו לי ולגיא בפייסבוק

תגובה אחת ל-“תרגיל בהתחדשות

  1. פינגבק: האפיקומן | רעש לבן·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s