נעם רותם מנשיר אור

גיא טנא

הפתיחה האקוסטית של שיר הנושא באלבומו החדש של נעם רותם עם  הגיטרה הפסטורלית שלו , הצלילים הגבוהים מהקלידים של חגית מרום והקולות האווריריים של שלי לוי ורותם פרימר, היא אשליה מדרגה ראשונה. הטקסט סוריאליסטי, קשה, אבוד, ספק אובדני: "אני עומד בשדה פתוח/ מלא רק באבק ורוח" שר רותם וממשיך לספר ולתאר דם נגוע, זיכרונות בודדים, עמידה יחף על אדמה רותחת, שמש צונחת, חיים נוזלים בין הידיים, רעל בבארות ובעיקר השורה הצווחת מכאב: "כל מי שאהבתי/ לא הצלחתי להחזיק".

עטיפת האלבום "נשורת"

צילום: אופיר הייב

מדובר באחד הטקסטים העוצמתיים והכואבים שאי פעם שמעתי ברוק הישראלי ואילו הבחירה במלבוש האקוסטי, א-לה אריק סיני, היא מעשה אמיץ ויצירתי שטומן בחובו ניסיון לרכך את המכה עבור המאזינים ואת חילוץ הכאב עבור המוזיקאי והיוצר בדרך טיפה פחות מדממת. מעניין מה נתן אלתרמן היה אומר אילו היה יכול לקרוא את הטקסט של "שוב אני כאן"- "מארבע עונות רק הקיץ נשאר/הרוח רותחת סביב לכיכר/רק אהבתך כמו טורפת/מעל התהום של חיי טורפת" שר רותם לווליום מתעצם והולך של גיטרות וממשיך לחפש את החיבור עם העולם שסביבו בכל מחיר דווקא מתוך הניכור ותחושת אכזבה עמוקה. כמו המשורר הגדול ההוא, גם רותם מביט בבריאה מנקודת מבט של הלך, של יוצר נודד שלא יפסיק לשאול לעולם. 

הסיפור האישי הכואב של רותם מביא אותו ל"אורות וצללים", טקסט סוריאליסטי שמציג לכאורה מסיבה משותפת לחיים ומתים אבל למעשה יותר מרומז על הגישה של רותם, כותב טקסטים מחונן, כלפי המוות- כישות שקיומה מחיה אותו כנגד המהות שלה כמשהו חודל וחדל. מבחינת העיבוד המהיר ותחושת הקלילות שלו, פחות התחברתי הפעם ויש לי התחושה שמשהו דרמטי ומתמשך יותר היה משרת את הטקסט טוב יותר.

ב"ביקשנו אור מהלילה" מצליח רותם לשלב אקוסטיות ונועם עם טקסט אוהב אך רחוק ממתקתקות. אפילו סוג הומור נמצא פה ב"משכת אותי מהלילה/ השמדת אותי במבט/הדלקת לי את הסיגריה/ בגז של סילביה פלאת'" תוך אזכור להתאבדותה בשאיפת גז של המשוררת והסופרת האמריקאית הגדולה והעצובה כל כך. רותם לא חושש להתמסר לתוכן השיר ולזיכרון, לא מפחד להיכנס לעמדה של רומנטיקן והתוצאה היא שיר מעניין, יפה ומעורר אמפתיה.

"אש ידידותית, אש ידידותית/ כמה זמן נצעד מבבי יאר אל באב אל וואד?" שר רותם ב"אש ידידותית" החשוב והעוצמתי. אם ב"נשורת" עטף רותם את דלקת הבדידות והאכזבה העוטפת אותו במגן אקוסטי אוורירי, הפעם הוא מציב עצמו בתוך הקונטקסט הלאומי והדתי של הקורבנות שתמשיך להתקיים צד בצד עם אלימות, לעיתים שלנו..המונח המטעה הזה, אש ידידותית, עוזר לרותם להעביר תחושה של רדיפה, של הטעיה, של תסכול. של ייאוש. ידידותי…אבל חסר תקנה.

נושא הכאב והגעגועים מקבל ביטוי גם בשיר המצוין "מים כשאני טובע": "כי בלילות בלי ירח כשהיא באה אלי/ והדם הרותח שורף אותי חי/ היא שופכת עלי מים כשאני טובע" שר רותם בשיר שמשלב תחושת קור ופעימות לב מואצות. הוא מצליח לנסח אווירה של סיוט עם תחושה אוהבת וזו אולי התכונה הייחודית, הסגולית של רותם באלבום הזה.

אהבתי את הסיום האופטימי של האלבום בשיר "זמן שניתן לאהוב בו": "חיכיתי לזה נצח ועוד יום/ שיבוא, שיבוא כבר זמן/ זמן שניתן לאהוב בו". רותם מביט בחיים דרך זכוכית מוכתמת אבל שומר על תקווה ומטפח אותה , כנראה שמבחינתו, באין דרך אחרת. הסיום מלא התקווה והאהבה הזה נועל בעיני את אחד האלבומים האישיים ביותר והיפים ביותר ששמעתי בתקופה האחרונה ואני, מכוסה נשורת, ממליץ לכם להתייצב באמצע השדה עם נועם רותם ולייחל לזמן שניתן לאהוב בו.

2 תגובות ל-“נעם רותם מנשיר אור

  1. פינגבק: האפיקומן | רעש לבן·

  2. פינגבק: אלבומים מומלצים לחג השני | רעש לבן·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s