…cause all I ever had, these songs of freedom

מארלי – הסרט

יש מצב שהפוסט הזה יישמע לכם פלצני מדי אז אל תתפלאו- מדובר בקטע מתוך עבודה אקדמית שהגשתי על מוזיקת המחאה של בוב מארלי ותרומתה למאבק השחורים בשנות השבעים. הדמות הזו כל כך חשובה בעיניי בתולדות המוזיקה וההיסטוריה של המחאה בכלל, שאיכשהו דחפתי את העניין גם ללימודי התקשורת שלי. ברביעי הקרוב, 9.5, תוקרן הביוגרפיה, "מארלי" במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק ת"א. לאלו מכם שסתם אוהבים רגאיי ולא התעמקו בשורשי הטקסטים, הנה הזדמנות לחפור קצת, להיכנס לעניינים ולהבין את עוצמת ההשפעה שהייתה לאיש הזה, לקראת הסרט הדוקומנטרי ברביעי –

השורה שמופיעה בכותרת, מתוך "Redemption song" מתארת את תמצית חייו של בוב מארלי. האיש שגדל בתנאי עוני ומצוקה שנשללו ממנו זכויות לגיטימיות כאזרח ג'מייקה, בדומה לאחיו השחורים, הפך עם הזמן לגיבור תרבות שמהווה סמל למאבק ומודל לחיקוי עבור רבבות אנשים ברחבי העולם עד היום, כמעט שלושים שנה אחרי מותו. מדובר בזמר הרגאיי המפורסם ביותר בעולם ולמרות שהז'אנר היה קיים לפניו והומצא בתחילת שנות השישים, בזכות מארלי הסגנון המוזיקלי הזה חצה גבולות זמן ומקום. הפופולאריות של הז'אנר לא גוועה מאז ובישראל הוא אפילו פורח בשנים האחרונות.

רבים משיריו של מארלי ניתן להחשיב כשירי מחאה כי בכתיבה שלו, עסק לרוב בנושאים כמו גזענות, אלימות ובקפיטליזם שמייצג העולם המערבי. הפתרונות אותם שאף להפיץ ברחבי העולם סבבו בעיקר סביב שוויון בין כל בני האדם, אהבה, שלום ואורח חיים קרוב לטבע, לאדמה במקום לחומריות.  הוא לקח את הנושאים הכאובים האלו שבאותן שנים היו משותפים לבני עמו בג'מייקה ולשחורים באפריקה שהקולוניאליזם האירופי גזל מהם את עצמאותם, והפך אותם למוזיקה להמונים. במקרה הזה, הבידור לא היה מטרתה העיקרית של המוזיקה אלא הפצת המסרים שלדעת מארלי יביאו שינוי ומהפכה במצבם של השחורים.

מוזיקאי מוצלח הוא מי שיצירותיו נשארות הרבה אחריו ותורמות לשינוי מסוים שחל בתרבות או בחברה הסובבת אותו. במקרה של מארלי, תרומתו חצתה את גבולות התרבות בה חי ואף קידמה התפתחותן של תת-תרבויות שהושפעו מתורת "הראסטפארי" . לעומת זמרי מחאה אחרים, במהלך ההיסטוריה לא היה עוד מוזיקאי שהקדיש באופן הזה את חייו לאמונותיו ולאידיאולוגיה איתה הלך עד מותו ולפיה חי.

למרות זאת, לשירי המחאה של מארלי הייתה השפעה חלקית ואף מעטה באופן ישיר על תהליכים פוליטיים ומדיניים שקרו המהלך השנים באפריקה וג'מייקה. אולי בכוחו היה להשפיע במידה כזו או אחרת על סביבתו ובנקודות זמן נקודתיות, אך ספק לגבי שינוי במדיניות הממסד כתוצאה משירים אידיאולוגים. סביר יותר שדמותו ויצירתו המוזיקלית הפכו לסמל המאבק בשל אישיותו הכובשת והעובדה שיש משהו מבדר ומהנה בהאזנה לשיריו. ב-1978, מארלי רשם רגע היסטורי במהלך one love peace concert כשגרם לשני האויבים הפוליטיים המרים מייקל מאנלי ואדווארד סיגה לעלות על במה אחת וללחוץ ידיים:

חלק גדול משיריו של בוב מארלי מתמקדים במחאה על מצבם העגום של שחורים בג'מייקה ובאפריקה ובפתרונות לתיקון העוולות שנגרמו להם במהלך השנים  אך השפעתו הייתה מוגבלת מבחינות מסוימות. בנקודות זמן ומקום ספציפיות הצליח לעורר הדים, אך בנקודת מבט רחבה מדובר בעיקר בתופעה שהפכה לסמל מחאה מסיבות חיצוניות הנוגעות לאיש עצמו.

בשנים מסוימות, בעיקר סביב שתי מערכות בחירות שנערכו ב-1972-1976, הממסד והרגאיי הושפעו מאוד אחד מהשני. השירים באותו זמן עסקו במשברים שחוותה באותו הזמן המדינה, במקביל למדינות מסוימות באפריקה. במקביל, הפוליטיקאים השתמשו ברעיונות ובסממנים החיצוניים של תנועת הראסטפארי כדי לרכוש אהדה.  מארלי נחל הצלחה מסחררת בהפצת המסרים המחאתיים להמונים והביא למודעותם את האידיאולוגיה באופן שעורר הזדהות גורפת כמו במקרה של השיר "War".

למרות שהמסרים הופצו להמונים, לא חל שינוי ממשי ששיפר את מצבם של השחורים בג'מייקה ובעקבות המשברים הכלכליים, האלימות הקשה נמשכה ואף הגיעה לסף ביתו של מארלי. בשירים שנכתבו בשלב יותר מאוחר, ניתן היה לשמוע נסיגה מסוימת בנחישות הגיוס למאבק ויותר היתלות באופטימיות ותקווה לכך ש"המהפכנים האמיתיים" יגיעו ויביאו איתם את השינוי המיוחל. באופן כללי, מאחורי יחסי הקרבה היחסיים באמצע שנות השבעים בין הממסד לבוב מארלי ומוסיקת הרגאיי, עמדו בעיקר אינטרסים ששירתו את שני הצדדים.  הפוליטיקאים זכו למעט יותר פופולאריות מהמעמד הנמוך, ומצד שני, התנועה הראסטפארית צמחה פלאים והפכה מתופעה מגונה לזרם מקובל שרעיונות אידיאולוגים רבים מתורתו הפכו ללגיטימיים.

הנסיבות לקונצנזוס הנרחב ברחבי העולם שנמשך לאורך שנים סביב דמותו האייקונית של בוב מארלי, לאו דווקא טמונות באידיאולוגיה או באמונות כאלו ואחרות.  יש לתת הרבה הערכה לבוב מארלי ופעילותו בשביל עמו ועל כך שבחר לעשות זאת דרך המוזיקה איתה הצליח להגיע למיליוני אנשים ברחבי העולם גם שלושים שנים לאחר מותו. כנראה שלא בכדי, שמו האמצעי היה "נסטה" (שליח) כי באישיותו היה קסם שלא ניתן להסביר והיה אחד בדורו מבחינת ההקרבה לדברים בהם האמין. איכשהו, פועלו לא הביא את השינוי המיוחל, את החופש המוחלט לשחורים בג'מייקה ובאפריקה, את "המהפכה האמיתית" שביקש ממנהיגיו השחורים להביא. בעצם, עד היום נמשכת אי-יציבות בג'מייקה שמלווה במתיחויות ואלימות ברחובות. כנראה שלמרות הכל, לא די בשירי מחאה בשביל לשנות סדרי עולם ואם בוב מארלי לא הצליח בכך, ספק אם יהיה מישהו שיעשה זאת. לפחות אפשר להתנחם במוזיקה הנהדרת שמפיחה תקווה:

"…'cause all I ever had, these songs of freedom"

אם אחרי שקראתם, מדגדג לכם לדעת עוד קצת-מחר, 9.5 ב-21:15, ישודר בסינמטק ת"א הסרט מארלי:

תגובה אחת ל-“…cause all I ever had, these songs of freedom

  1. היי, אחלה פוסט. הגעתי אליו במקרה כי בדיוק בימים אלה אני עובדת על מטלה שעוסקת במוזיקת מחאה ואיכשהו (לא מפתיע), נמשכתי לשיריו של בוב מארלי. אם אוכל לקבל קצת עזרה ממך, זה יהיה מעולה… מאמרים, כתבות בנושא… מצרפת את המייל במידה ותסכים/י
    michal_ophir@walla.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s